איך ליצור את הכוריאוגרפיה הראשונה שלך

כדי ליצור את הכוריאוגרפיה הראשונה שלך: בוחרים עוגן (תחושה, רעיון, או פשוט השיר), מציבים תנועה אחת כל ארבע ספירות, ואז חוזרים וממלאים את המעברים. ככה עובדים כוריאוגרפים מנוסים: קודם שלד, אחר כך מילוי. השיטה הזאת הופכת את הפחד מהדף הריק לשני סבבים שאפשר להתמודד איתם. לא צריך אוצר תנועות גדול, לא צריך תנועות מקוריות, והיצירה לא צריכה להיות ארוכה. כוריאוגרפיה ראשונה של ארבע שמיניות שבאמת מסיימים מלמדת יותר מכוריאוגרפיה שאפתנית שנזנחת באמצע. הנה התהליך, מהעוגן ועד היצירה הגמורה.

להתחיל מעוגן

כל כוריאוגרפיה צריכה עוגן: תחושה, רעיון, סיפור, או פשוט השיר עצמו. זה נשמע מופשט, אבל זה הכלי הכי מעשי שתשתמש בו, כי כל החלטה בהמשך, מהר או לאט כאן, חד או רך, למעלה או למטה, נבדקת מולו. בלי עוגן מסדרים תנועות באקראי, ורואים את זה. עם עוגן, גם תנועה פשוטה נראית מכוונת.

אחר כך לומדים את המבנה של השיר לפני שמכוריאגרפים ספירה אחת. שמים אותו בלופ, סופרים את השמיניות ומסמנים איפה נוחתים האקסנטים, הבילדים והדרופים. כוריאוגרפיה היא שיחה עם השיר, ואי אפשר לנהל שיחה עם מוזיקה שמכירים רק בחצי. אם ספירת מוזיקה חדשה לך, כדאי להתחיל מהבסיס באיך לרקוד על הביט.

שיטת שני הסבבים

סבב ראשון: השלד. מציבים תנועה אחת כל ארבע ספירות, וזהו. משנים קצת כיוון, גובה או מהירות כדי ללכת עם השיר. בצפיפות הזאת יצירה של 30 שניות צריכה רק בערך 15 החלטות, כמות שמתחיל באמת יכול לסיים. ממפים את האקסנטים והצורות העיקריים על הרגעים שהמוזיקה מדגישה.

סבב שני: המילוי. חוזרים ומחברים את השלד: מעברים, נשימה, העברות משקל. כאן גרה הזרימה. יצירה נראית קטועה כששום דבר לא עובר בין התנוחות שלה. נותנים לאנרגיה לעבור בגוף בין הצורות: חיתוך של יד ממשיך לצלעות או לרגליים לפני התנוחה הבאה, במקום להיגמר בפתאומיות איפה שהתחיל. המעברים הם באמת החלק הכי קשה בכוריאוגרפיה, קשה יותר מהתנועות. אז צפוי שהסבב הזה ייקח יותר זמן מהראשון, וזה נורמלי, לא סימן שאתה עושה משהו לא נכון.

ומאיפה מגיעות התנועות עצמן? מכל מקום. אוספים תנועות ספציפיות שאוהבים מכוריאוגרפים שעוקבים אחריהם, גונבים מהקליפים של השיר שבחרת, לוקחים מכל שיעור שהיית בו. ביצירה ראשונה, המקוריות נמצאת בבחירה ובמעברים שלך.

להשתמש במגבלות כדי לקבל רעיונות

מגבלות מייצרות רעיונות טוב יותר מחופש. נותנים לעצמך מוטיב מרכזי או מגבלה פיזית, רק תנועות מעוגלות, ידיים במישור אחד, הכול נע לכיוון אחד, והיצירה מתחילה לכתוב את עצמה. כל מגבלה הופכת את "הכול אפשרי" לפאזל שאפשר לפתור. גם עבודה בלי מוזיקה עוזרת: מאלתרים על משימה פשוטה (צורה לצייר באוויר, שינוי טמפו, מצב רוח) ושואבים מהתוצאות חומר. ואם מרגיש מוזר לכוריאגרף לעצמך, אפשר לדמיין שהיצירה היא בשביל מישהו אחר שיבצע אותה. המרחק הזה בראש מקל מאוד לשפוט את החומר באובייקטיביות.

לקטעים מהירים, כדאי לדעת שיש חלוקה פנימית של הביט: לספור "1 e and a" נותן ארבע נקודות נחיתה לכל ביט. ככה כוריאוגרפים מכניסים קטעים עמוסים שספירה רגילה לא מחזיקה. יצירה ראשונה לא צריכה את זה, אבל כשיודעים שזה קיים, מוזיקה מהירה מפסיקה להרגיש בלתי אפשרית.

לסיים, לצלם, ללמד

מריצים את היצירה הגמורה ומצלמים אותה. הצפייה בהקלטה מראה אילו מעברים נקראים ואילו נעלמים, הרבה יותר בכנות מהמראה. ואז, אם אפשר, מלמדים אותה מישהו: חבר, אח או אחות, מצלמה שמעמידה פנים שהיא תלמיד. להסביר בקול את התנועה של עצמך מחזיר את תחושת הבעלות עליה וחושף כל חור שכיסית בזמן התרגול.

יצירת כוריאוגרפיה גם תורמת לכל שאר מה שעושים בריקוד. כשיוצרים יצירות משלך, לומדים את השפה של הסגנון שלך מבפנים. מתחילים לשמוע תנועה במשפטים ולא בתנועות בודדות, ופתאום קל יותר לקלוט כוריאוגרפיות של אחרים. צד השינון של המיומנות הזאת מוסבר באיך לשנן כוריאוגרפיה, ושריר האימפרוביזציה שמזין את הסבב הראשון גדל הכי מהר עם התרגילים באיך לרקוד פריסטייל: מדריך למתחילים.

שאלות נפוצות